חמשת מצוות היסוד באסלאם

חמש מצוות היסוד באיסלאם

העדות

חובה בסיסית של כל מוסלם היא להצהיר על דבקותו בשני עקרונות-היסוד של האמונה המוסלמית: האמונה בייחוד האל, והאמונה בשליחותו של מוחמד. הנוסחה שנקבעה לצורך ההצהרה הזאת – שגם היא אינה מצויה בקוראן במתכונתה המגובשת והמקובלת באיסלאם – מכונה “עדות” (“שהאדה”). המוסלם מעיד כי אין אל מבלעדי אללה וכי מוחמד הינו שליח אללה. במקור הערבי: “לא אלאה אלא אללה ומוחמד רסול אללה”.

נוסחה זאת חוזרת ונשנית פעמים אחדות בכל יום באוזני המוסלם ובפיו, בזמן הקריאה לתפילה ובזמן התפילה עצמה, אבל היא נאמרת גם במעמדים מיוחדים בחייו, למשל, עם הגיעו לבגרות, על ערש מותו או במעמד ההתאסלמות. אמירת ה”שהאדה” בנוכחות עדים, ורק אמירה זו – מהווה את אקט ההתאסלמות.

התפילה

מועדיה קבועים, נוסחה קבוע, תנועותיה קבועות, מצוות מסוימות קבועות וקשורות בה (כגון – טהרה). אנחנו נעסוק ב”צלאת” ונבחין בה שני סוגים: האחד – התפילה היומית, השנייה – התפילה בציבור במועדים מיוחדים, כמו תפילת יום שישי ותפילת החגים. כל מוסלם מתפלל, אם כן, מדי יום תפילת בוקר, תפילת צהריים, תפילת מנחה, תפילת מעריב ותפילת לילה.

ניתן לקיים כל אחת מן התפילות היומיות ביחידות, ובכל מקום שאין בו חשש טומאה, אם כי עדיף לקיימן בציבור ובמסגד.. התנועות בתפילה כוללות עמידה והרמת ידים, השתחוויות (כפיפת הגוף לפנים תוך כדי עמידה), סגידה (כריעה על הברכיים והורדת הראש עד הארץ), וישיבה על הברכים. פעמים רבות ניתן לראות מוסלמים נושאים עמם שטיחי תפילה קטנים, “סג’אדה”, אבל יש המעדיפים לגעת בראש באדמה, כדי להדגיש את שפלות רוחם בפני בוראם.

הטקסט של התפילה כולל נוסחאות קצרות כמו “אללה אכבר”, אללה הוא הגדול ביותר, העדות שהזכרנו לעיל וה”סורה” הקצרה, הפותחת את הקוראן – “סורת אל-פאתחה”. כיוון שהטקסט קצר, חוזר המתפלל בכל תפילה מספר פעמים על אותן נוסחאות בלווית אותן תנועות עצמן. כל מחזור כזה של אמירות ותנועות נקרא “רכעה” (מלשון – כריעה). בסוף התפילה רשאי המוסלם לשטח לפני אלוהיו גם בקשות אישיות.

מצוות הצדקה

האיסלאם מחייב את המוסלמים לשלם הצדקה. הצדקה הזאת נועדה לעזור לאנשים העניים.

מצוות הצום

הצום נחשב לאחת המצוות העיקריות באיסלאם. המוסלמים צמים  שלושים יום מבוקר עד ערב, בחודש רמד’אן. במשך חודש רמד’אן חייב המוסלם לקיים צום מלא ולהתנזר מחיי אישות, בכל יום מבוקר עד ערב. עם ערב בטלים כל האיסורים – אבל לפי רוח האיסלאם יש לנהוג באיפוק ובצניעות גם בלילה, בשעה שהאכילה, השתייה וחיי האישות מותרים, כיאה לתקופה של חזרה בתשובה.

עשרת הימים האחרונים של הרמד’אן הם כאמור בעלי משמעות מיוחדת והמוסלמים האדוקים בדתם נוהגים לשהות בהם במסגדים ולהתפלל שעות ארוכות ביום ובלילה. ימים אלה נקראים ימי ההסתגרות (“אעתכאף”). הרמד’אן, כמו שאר המועדים הקבועים על פי הלוח המוסלמי, נודד. אם בשנה מסוימת הוא חל בחורף, כעבור שנים אחדות נמצא שהוא חל בקיץ.

 עם תום חודש הרמד’אן בראשית החודש העשירי בשנה המוסלמית – חוגגים המוסלמים את “עיד אל-פיטר”, חג הפסקת הצום. זהו ה”חג הקטן” (“אל-עיד אל-צגיר”) הנמשך שלושה ימים. המוסלמים מתפללים בו תפילת חג ונותנים צדקה מיוחדת לכפר על עבירות בשגגה בתקופת הצום.

מצוות עלייה לרגל

כמו כל מצוות-היסוד, גם מצוות ה”חג’” חלה הן על המוסלם והן על המוסלמית, הבוגרים והבריאים בגוף ובנפש. חובתם לעלות לרגל למכה לפחות פעם אחת בחייהם, אם כי ההלכה פוטרת מאמינים מלקיימה או מתירה להם ליפות כוחם של אחרים לבצעה בשמם – מסיבות בריאות, גיל, ביטחון בדרכים וכיוצא באלה. עולה הרגל, המגיע לגבול השטח הקדוש המקיף את מכה, חייב להיכנס למצב של קדושה – “אחראם”. הוא מיטהר, לובש בגדים לבנים מיוחדים, ללא תפר, חולץ את נעליו ומהלך יחף או נעול סנדלים ומסיר כל כיסוי ראש (בגלל איסור זה משתמשים רבים מעולי הרגל בקיץ בשמשיות). בעת העלייה לרגל אסורים על עולה הרגל תספורת, גילוח, רחצה, נטילת ציפורניים, חיי אישות וכד’.

הכעבה היא מבנה גבוה, דמוי קוביה, במרכזה של חצר מסגד. בקיר החיצוני שלו, בצד מזרח, נעוצה האבן השחורה, שקוטרה אינו עולה על30 ס”מ. עיקר פולחן הכעבה נערך מחוץ למבנה ולא בתוכו. עולי-הרגל מקיפים את הכעבה שבע פעמים, נושקים לאבן השחורה.

אל טקסי הקפת הכעבה נוספים טקסים באתרים קרובים, כמו ריצה, שבע פעמים, בין שתי הגבעות צפא ומרווה.

ב-8 ב”ד’ו-אל-חיג’ה” – האחרון בחודשי השנה המוסלמית – מתחילים טקסי ה”חג’”, שעיקרם מחוץ לעיר מכה. ב-9 בחודש מגיעים הטקסים לשיאם במעמד לרגלי הר ערפאת מזרחית למכה, שם מתכנסים כל עולי הרגל לשמיעת דרשה. מעמד דומה אך פחות חשוב נערך אחר כך גם במוזדליפה. למחרת מגיעים עולי הרגל למינא, הסמוכה למכה, ושם מתקיים טקס רגימה, כאשר כל עולה רגל משליך שבע אבנים קטנות על כל אחת משלוש הערימות המצויות שם. כאן מסתיימים טקסי ה”חג’”

עיד אל אד’חא” נמשך ארבעה ימים. גם הוא נחוג בתפילה ובזבח קרבן, שעיקרו נועד לעניים ומקצתו למאכל המשפחה. ראוי לציין כי “עיד אל-פיטר”, שהזכרנו קודם, ו”עיד אל-אד’חא” הם שני החגים הרשמיים היחידים

המסורת המוסלמית קושרת את ה”חג’” ואת כל טקסיו באברהם אבי האמונה, המוסלם הראשון, ובישמעאל בנו, אבי הערבים. שניהם הקימו את הכעבה לעבודת אל אחד, אך הערבים לא התמידו בכך עד שבא מוחמד לטהר את הכעבה מחדש. ב”סורת איבראהים”

גם האתרים הקשורים ב”חג’” מוסברים במסורת המוסלמית בקשר לאברהם, הגר או ישמעאל. כך, למשל, הריצה שבע פעמים בין שתי הגבעות ליד הכעבה, שהיא חובה על כל מוסלם עולה רגל, מסמלת את ריצתה של הגר בחיפוש אחרי מים לישמעאל בנה, ורגימת האבנים במינא היא מעין שחזור של רגימת השטן על-ידי אברהם, בשעה שבא לפתותו לבל יעלה את בנו לעקדה וכו’. מצוות ה”חג’” אינן קלות למוסלמים מבחינה פיזית ולכן הירבו לדון בהן ובמשמעותן.

מעמדו של החג’ כמצוות-יסוד לא התערער מעולם ולא פחתה חשיבותו כמפגש בין רבבות מוסלמים, מכל רחבי העולם – מפגש שהיתה לו לא רק משמעות דתית, אלא גם משמעות חברתית, מדינית ותרבותית.